בוא נדבר על משהו שקורה לך בזמן סקס, ואולי אף פעם לא שמת לו שם.
אתה באמצע, אבל אתה לא באמת שם. חצי ממך עם בת הזוג, וחצי ממך עומד מהצד, צופה, ובודק כל כמה שניות. "איך אני מסתדר. זה עדיין עומד. אני מספיק טוב. כמה זמן עבר."
אתה גם משחק את המשחק וגם שופט אותו בזמן אמת.
אז תקשיב לי טוב, כי זו נקודת המפתח של כל המאמר הזה. אי אפשר לעשות את שני הדברים האלה יחד. ברגע ששאלת את עצמך "איך אני מסתדר", כבר יצאת מהמשחק.
ואני רוצה שתדע מראש דבר אחד. זה לא סימן שמשהו לא בסדר איתך, וזה בטח לא אומר שאתה לא נמשך אליה. זה דפוס נפוץ מאוד, שגברים רבים חיים איתו שנים שלמות בלי לתת לו שם. וברגע שיש לו שם, אפשר סוף סוף להתחיל לפרק אותו לגורמים.
וזה בדיוק מה שנעשה כאן.
אתה גם שחקן וגם שופט
יש לתופעה הזאת שם. חוקרי מין קוראים לה צפייה עצמית.
זה בדיוק מה שזה נשמע. אתה מתפצל לשניים. יש את הגבר שנמצא במיטה, ויש גבר שני שעומד מעליו, מסתכל, מודד, ונותן ציונים. השני הזה לא נהנה, הוא עובד. הוא עסוק בפיקוח.
ותנחש מי מנצח בסוף. תמיד השני. כי ברגע שהמבקר נכנס לחדר, הוא לוקח את כל תשומת הלב, ומשאיר לתחושה הפיזית בדיוק כלום.
תחשוב על שחקן כדורסל שבאמצע הזריקה מתחיל לנתח את זווית המרפק שלו. הוא יחטיא. לא כי הוא לא יודע לזרוק, אלא כי זריקה טובה קורית כשהגוף עושה את שלו והראש שותק. ברגע שהראש נכנס לפקח, התנועה נשברת.
בסקס זה עובד בדיוק אותו דבר, רק שהמחיר גבוה יותר, כי כאן הגוף לא רק מפספס. הוא נסגר.
למה הצופה הזה מכבה לך הכל
זקפה וחשק חיים בגוף, לא בראש. הם קורים כשאתה שקוע בתחושה, ברגע, בה. הם דורשים מצב של רגיעה ונוכחות, לא מצב של בחינה.
ועכשיו תבין מה עשית כשעלית לראש. עשית שני דברים הרסניים בבת אחת.
הראשון, עזבת את הגוף. יצאת מהמקום היחיד שבו התחושה קיימת. אתה לא יכול להרגיש משהו כשאתה עסוק בלצפות בעצמך מרגיש אותו.
השני, ואולי החשוב יותר, שלחת לגוף אות ברור של לחץ. "אני נבחן עכשיו." והגוף שלך, שלא יודע להבדיל בין מבחן לסכנה, נכנס למצב הגנה. ובמצב הגנה, זקפה היא הדבר הראשון שנסגר, כי היא לא נחוצה להישרדות.
זה מעגל אכזרי שסוגר את עצמו. אתה בודק אם זה עובד, הבדיקה עצמה מכבה את זה, אז אתה בודק בדחיפות עוד יותר גדולה, וזה נכבה עוד יותר. ככל שאתה מנסה לתפוס את זה חזק יותר, כך זה בורח לך מהר יותר.
מאיפה הצופה הזה בכלל הגיע
הוא לא נולד איתך. הוא נכנס באיזשהו שלב, ובדרך כלל בגלל אחד משלושה דברים.
לפעמים זה אירוע אחד שלא עבד. לילה שבו משהו השתבש, ומאז הראש שלך מגיע למיטה עם רשימת בדיקות ביד, כדי לוודא שזה לא יקרה שוב.
לפעמים זו השוואה. גדלת על תמונות ועל סרטים שבהם הכל תמיד עובד, תמיד קשה, תמיד ארוך. וברגע שיש לך סטנדרט מדומיין בראש, יש לך גם מודד שבודק אם אתה עומד בו.
ולפעמים זו פשוט תרבות שלימדה אותך שסקס הוא ביצוע. שיש בו הצלחה וכישלון, שיש בו ציון. ומי שמאמין שהוא נבחן, בהכרח יתחיל לבחון את עצמו.
מה שמשותף לכל השלושה זה שהם הפכו רגע של הנאה לרגע של מדידה. וזה בדיוק מה שצריך לפרק.
למה "פשוט תפסיק לחשוב" לא עובד
עכשיו, העצה שכולם נותנים היא "אל תחשוב על זה". וזו עצה חסרת ערך לחלוטין.
תנסה עכשיו לא לחשוב על פיל. אתה כבר חושב עליו. מלחמה במחשבה היא עוד מחשבה, ולכן היא רק מגבירה את הרעש במקום להשקיט אותו.
זו בדיוק הסיבה שכל ניסיון שלך "להתאמץ להיות נוכח" נכשל. מאמץ הוא לא נוכחות, מאמץ הוא עוד שכבה של פיקוח. אתה לא יכול להילחם בדרך אל הרגיעה.
הדרך החוצה היא לא דרך הראש. היא דרך הגוף.
הדרך החוצה עוברת בגוף
הכלל פשוט. אי אפשר להיות בראש ובגוף בו-זמנית. ולכן, במקום לנסות לכבות מחשבות, אתה פשוט מעביר את תשומת הלב למקום אחר, לתחושה פיזית.
וזה מעשי לגמרי. שים לב לדבר אחד קונקרטי. למגע של היד שלה על העור שלך. לטמפרטורה בחדר. למרקם של הסדין מתחתיך. לקצב הנשימה שלך. לא צריך יותר מדבר אחד.
בכל פעם שאתה תופס את עצמך עולה לראש, ואתה תתפוס את עצמך שוב ושוב, אתה פשוט חוזר לתחושה הפיזית. בלי לכעוס על עצמך, בלי לנתח למה זה קרה. תופס, וחוזר. זה כל האימון.
ותשים לב לדבר החשוב. אתה לא מנסה להגיע לזקפה, ואתה לא בודק אם היא הגיעה. אתה רק חוזר לגוף. הזקפה היא לא המטרה, היא התוצאה של להיות שם.
שני העוגנים שלך
יש שני דברים שהופכים את זה מרעיון יפה ליכולת ממשית. שניהם עוגנים פיזיים שאתה יכול לחזור אליהם בכל רגע.
הראשון הוא הנשימה. נשימה איטית ועמוקה לתוך הבטן מורידה את הדופק, ומאותתת למערכת העצבים שאין פה סכנה. היא עושה שני דברים בבת אחת, מרגיעה את הגוף וגם נותנת לתשומת הלב שלך משהו קונקרטי להיאחז בו. זו לא רוחניות, זה מתג פיזי.
השני הוא שריר רצפת האגן. זה שריר אמיתי, מוחשי, שאתה יכול לכווץ ולהרגיש. וברגע שאתה מכיר אותו ומאמן אותו, יש לך נקודת אחיזה בגוף בדיוק כשהראש מתחיל לברוח למעלה. במקום להיאבק במחשבה, אתה פשוט חוזר לשריר.
ככל ששני העוגנים האלה מאומנים יותר, כך קל לך יותר לחזור אליהם ברגע אמת, בלי לחשוב. את הקשר הרחב יותר בין לחץ נפשי לתפקוד המיני פירקנו במאמר על לחץ ותפקוד מיני.
מה זה עושה לבת הזוג שלך
יש כאן צד שגברים כמעט אף פעם לא חושבים עליו.
כשאתה נמצא בראש שלך, אתה לא באמת איתה. ובני אדם מרגישים את זה. היא לא יודעת שאתה עסוק בלבדוק את עצמך, היא רק מרגישה שאתה רחוק, מרוחק, אולי אפילו לא נהנה ממנה.
ואז קורה הדבר המצער. היא מפרשת את הריחוק שלך כחוסר עניין בה, ולפעמים אפילו לוקחת את זה אישית. הלחץ שלך, שהתחיל בכלל מדאגה מה היא תחשוב, מייצר בדיוק את מה שפחדת ממנו.
לכן שיחה קצרה שווה הרבה יותר ממה שאתה מעריך. אתה לא צריך להסביר לה את כל המנגנון. מספיק משפט אחד, כמו "יש לי נטייה להיכנס לראש, וזה בכלל לא קשור אלייך". ברגע שהיא יודעת, נגמרות ההשערות שלה, ויורד גם הלחץ שלך.
וברגע שהלחץ יורד, גם הצופה מפסיק לצעוק.
הפרדוקס של תשומת הלב
ויש כאן פרדוקס שכדאי שתבין לעומק, כי הוא המפתח לכל העניין.
ככל שאתה רוצה יותר לשלוט בתוצאה, כך אתה שולט בה פחות. הרצון לשלוט הוא בעצמו מה שמדליק את הפיקוח, והפיקוח הוא מה שמכבה את הגוף.
זה נשמע כמו משחק מילים, אבל זו פיזיולוגיה פשוטה. הוויתור על השליטה הוא מה שמחזיר לך אותה.
זה בדיוק כמו לצוף במים. מי שנלחם ומנפנף שוקע. מי שמרפה את הגוף, צף. אתה לא מנצח את המים בכוח, אתה פשוט מפסיק להילחם בהם, והם מחזיקים אותך לבד.
הגוף שלך עובד באותו היגיון בדיוק. תפסיק לנסות לגרום לו לעבוד, ותן לו לעשות את מה שהוא כבר יודע לעשות.
איך זה נראה כשזה מתחיל להשתנות
אל תצפה שהצופה ייעלם ביום אחד. זה לא עובד ככה, וטוב שתדע את זה מראש.
בשלב הראשון, אתה פשוט מתחיל לשים לב שהוא שם. זה נשמע קטן, אבל זה הבסיס לכל השאר. עד היום הוא פעל ברקע בלי שידעת, ועכשיו אתה מזהה אותו.
בשלב השני, אתה תופס את עצמך מהר יותר. במקום לגלות אחרי עשר דקות שהיית בראש, אתה מזהה את זה תוך שניות, וחוזר לגוף.
ובשלב השלישי, הביקורים שלו נעשים קצרים ונדירים. הוא עדיין יבוא לפעמים, במיוחד במצבים חדשים או לחוצים, אבל הוא כבר לא מנהל את העניינים.
זו לא מלחמה שמנצחים בה בהכרעה אחת. זו מיומנות שנבנית בשכבות, וכמו כל מיומנות, היא מגיבה לחזרות ולא להתאמצות.
מתי לפנות לרופא
אם הקושי מופיע רק במצבים לחוצים או מול בן או בת זוג מסוימים, אבל לבד ורגוע הכל עובד, זה כמעט תמיד סיפור של ראש ולא של גוף.
אבל לך לרופא אם הקושי קורה גם כשאתה לבד ורגוע לגמרי, אם זקפות הבוקר נעלמו לאורך זמן, אם יש כאב, או אם השינוי הופיע בפתאומיות אחרי שהתחלת תרופה חדשה.
וגם זה חשוב. אם החרדה עצמה השתלטה לך על החיים, אם אתה מתחיל להימנע ממצבים או שזה פוגע לך בזוגיות, אתה לא חייב להתמודד עם זה לבד. פנייה לאיש מקצוע היא צעד של גבר שלוקח אחריות, לא של גבר חלש.
אז מה עכשיו
אני לא אבטיח לך שהצופה הזה ייעלם מחר. הוא נכנס אליך לאורך זמן, והוא גם ייצא לאורך זמן. מי שמבטיח לך נוכחות מושלמת בפקודה מוכר לך משהו.
אבל את זה כן אגיד לך. ברגע שאתה מפסיק להילחם במחשבות ומתחיל לחזור לגוף, אתה מוריד את המבקר מהכיסא. הוא עוד יבוא לבקר, אבל הוא כבר לא מנהל את הערב.
והמשימה שלך לפעם הבאה, והיא קטנה בכוונה. אל תנסה לתקן כלום, ואל תנסה להיות נוכח. רק תבחר מראש דבר פיזי אחד שאליו תחזור, מגע של יד על עור, או הנשימה שלך. וכשתתפוס את עצמך עולה לראש, תחזור אליו. זה הכל. זה הצעד הראשון של גבר שיורד מהיציע וחוזר למגרש.
דיסקליימר: התכנים מוגשים לצרכי חינוך והעשרה בלבד ואינם מהווים ייעוץ רפואי. אם אתה חווה קושי מתמשך בתפקוד המיני, כאב, או דאגה, פנה לרופא. למידע נוסף ראה הבהרה רפואית.